כצפוי, השתלטות אמריקאית בהובלת טראמפ יוצרת הזדמנות לעוד ויכוח צפוי בין שמאל לימין.
השמאל ה״מוסרי״ מאשים את ארצות הברית באימפריאליזם, בעוד הימין חוגג את התגברותם של כוחות הטוב על ציר הרשע.

כפי שאומר הפסוק:
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (בראשית כ״ה, כ״ג).

ורש״י מסביר:
לא ישוו בגדולה – כשזה קם זה נופל.

זהו חוק היסטורי.
לאום תמיד “יאמץ” מלאום אחר.
אם אחד נחלש – השני מתחזק על חשבונו.

ובעולם גלובלי סגור, שבו אין עוד “חוץ”, הדינמיקה הזו גוזרת על המערכת כולה הסלמה מתמדת.

ארצות הברית שואפת לשלוט בוונצואלה כדי להחליש את סין, הזקוקה לעתודות הנפט שלה, ולמנוע ממנה לגבור עליה.
אמריקה זקוקה לגרינלנד, ולכמה שיותר מקורות אנרגיה ומשאבי טבע, כדי לשמר את יתרונה על מתחרותיה בכוח: סין, רוסיה, איראן - ואף אירופה.

בדומה לכך, ישראל אינה יכולה להרשות הקמת מדינה פלסטינית ריבונית צמודה ללב שטחה מבלי לסכן את עצמה.

ובשתי הזירות - הגלובלית והמקומית - הפתרון העקרוני הוא אחד:
ריבונות על־לאומית עולמית.

בינתיים, השאלה הציבורית מצטמצמת לדיון דיכוטומי:
מה עדיף לנו - השתלטות סינית־רוסית־איראנית על העולם, או השתלטות אמריקאית?

אתם מכירים את סיפורו של יוסף. אחרי שכמעט נרצח, יוסף נמכר לישמעאליים, הופך למושל על כל מצרים ומציל אותה מרעב. האחים יורדים מצרימה, הוא מאשים אותם בריגול, ואחר כך הם חוזרים עם בנימין. יוסף מזמין אותם לאכול איתו, לפייסם אחרי שמתברר לכאורה שהם אינם מרגלים.

נאמר:

> וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃

כלומר, יוסף הגיש לבנימין מנה גדולה פי חמישה משל אחיו.

ספורנו מפרש:

> ותרב משאת בנימין לראות אם יקנאו בו.

מסופר שיעקוב:

> אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃

לא רק שהוא אהב אותו יותר, הוא גם הראה זאת לאחיו, הראה שליוסף יש משהו נוסף!

וכמובן:

> וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃

אני שואל: למה לעורר קנאה ושנאה? ככה מתנהג אבא טוב? או אח בעמדת שליטה כמו יוסף? האם הורה טוב אינו אמור לאהוב את כל בניו באופן שווה? התורה כאן לא באה ללמד אותנו מוסר ופדגוגיה.....

מתברר שיעקוב אינו היחיד שמפגין העדפה ויוצר אפליה. זה אפילו קורה באופן עקבי בכל דור:

יצחק העדיף את הבכור, עשיו.

אברהם העדיף את ישמעאל, שרה וה’ עדיפו את יצחק.

ומי הוא הראשון שנותן דוגמה של אבא רע ומפלא? ה’ בכבודו ובעצמו!

נאמר:

> וַיִּ֣שַׁע יְהוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃

> וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו.

זה מאוד קשה לקין, וזה נגמר ברצח הראשון בהיסטוריה. דרכו המוות נכנס בעולם, לא בחטא אדם הראשון.

החטא של שנאת אחים הוא החטא הדורש תיקון.

ה’ קורא את ישראל, בני בכורי, סגולה מכל העמים. הוא מעדיף את ישראל משאר האומות. גם לישראל יש כתונת פסים כאות מייחדת: אות הברית, ציצית, תפילין, מזוזות, שבת...

והתוצאה, היא כפי שאמרו חז”ל:

> מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ”ט).

וה’ אינו מסתפק בבחירת ישראל לבדה, גם בתוך ישראל עצמה חייבת להיות בחירה: שבט לוי נבחר בין השבטים להיות הקרוב ביותר לאל.

האם הבחירה היא אפליה?

האם היא גזענות?

מה עם הצדק, השוויון, “השוויון בנטל”?

התשובה – בפרק הבא

התשובה נמצאת “בפרק הבא”, כפי שאומרים בסדרות: בפרשת ויגש.

יוסף מתגלה לאחיו, ומבטל את רגשות האשמה שלהם כאשר הוא מסביר:

> וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם ... וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

> וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים...

וזה נגמר במטר של נשיקות.

יוסף הנבחר, האהוב יותר, מציל את אחיו. בגלל זה – בעצם – הוא היה כה אהוב על ידי אביו.

הם כל כך שנאו את “איש החלומות”, אבל כשרונו בפענוח חלומות הוא שהציל אותם.

מתברר שהבחירה מביאה גאולה.

איך זה עובד?

בחירה כדי ליצור אחדות אמיתית

שנים עשר בני ישראל מאוחדים עכשיו כגוף אחד.

יש כאן תשובה לשאלה הגדולה של הפוליטי: איך לאחד בני אדם ללא כפיה?

אם כולם אהובים באותה מידה על ידי האב, המנהיג העליון, אז מקבלים פטור מלאהוב אחד את השני. כולם מחובקים על ידי אהבה שווה שיורדת מלמעלה. הם מאוחדים במין כור היתוך אלילי, ומאבדים את המייחד כל אחד.

לכן, במצב כזה, כל הבדל הכי קטן, ואף סמלי, מעורר קנאה, ושנאה רצחנית מתפרצת.

כתונת הפסים מסמלת שוני, אותות, הבדלים – ההפך מאחידות.

גם בסיפור של יעקב ולבן, הצאן בעל נקודות ומנומר עדיף על יעקב, כאשר האחידים הם של לבן. לבן – כן שמו כן הוא – אחיד.

הבחירה גורמת לשנאה, והשנאה כבר מאחדת נגד האחד הנבחר.

ושנאה יכולה אחר כך להתהפך לאהבה.

רק אחרי שהנבחר איחד את אחיו, מסתבר שבתוך הכלל שנוצר, לכל אחד יש תפקיד מיוחד, שבעצם כל אחד הוא נבחר מזווית אחרת, בנקודה שונה. רק אז מסתבר שכולם היו אהובים באותה המידה. כי האם קיים הורה שאינו אוהב את כל ילדיו?

יעקב היה דואג לכל בניו, לכן הוא שלח אליהם את יוסף לפקח עליהם.

מתברר שהאחים היו אהובים כולם באהבה שהסתירה וצמצמה את עצמה באהבת הנבחר, כי היא רצתה אותם אוהבים זה את זה, כאלה שיודעים בעצמם לתת אהבה כאב, ולא רק לקבל אהבה כילד.

זאת כדי לעורר ולהוציא החוצה את השנאה ולחסל אותה סופית.

רק אז יכולה האהבה להתגלות – על - ובין - כל אחד ואחד.

למה הנבחר הוא השני

והנבחר הוא השני, או הבן הזקונים. ודווקא לא הבכור.

למה לא הבכור?

כי עד ללידת אחיו, הוא נהנה מכל אהבת ההורים שלו. לא היה לו מתחרה. הוא אפילו זה שעשה את הוריו להורים – הבכור עשה אותם לאבא ולאמא.

השני מתאים, מסוגל, להיכנס בברית.

הוא יודע להתחבר לאחר, כי מאז ומתמיד הוא ידע שמישהו קדם לו, וחילק איתו את אהבת הוריו.

התיקון אז הוא שהראשונים צריכים לבוא אחרונים.

כמובן, זה כואב לבכור.

רמז לעתיד האנושות

את סיפור יוסף ואחיו מפרשים כרמז לעתיד לבוא.

הגלות אינה רק עונש, היא גם תרופה.

ישראל הפזורה בין האומות, ללא טריטוריה, החיה בעיקר במרכזים עירוניים, דומה לשבט לוי בין שאר שבטי ישראל.

הבחירה גורמת לקנאת האומות, לשנאת ישראל עד לרצח עם.

האומות רוצות לתפוס את מקומה של ישראל? מצוין. ישראל תוכח להפוך לממלכת כוהנים.

ישראל תאחד את העולם. קיבוץ הגלויות של ימינו הוא מעבדה וניצן של האנושות העתידה.

קשה לדמיין זאת, אך ישראל תסביר לאומות שכל מה שקרה בהיסטוריה הקשה, רצה האל כדי להציל את כולם.

ואז יתברר לכל אומה שיש לה תפקיד יחיד ומיוחד בקרב האנושות האחת, ושכולן נבחרו בייחודי להן.

והאנושות תיראה ככתונת פסים:

מנומרת – אך מאוחדת.

הימין והציונות הדתית מרבים לקרוא להחלת “ריבונות יהודית” בשטחים.

לא תמצאו בכל המקורות את המונח “ריבונות”. ביציאת מצרים לא עברנו מעבדות לריבונות, אלא מעבדות לחירות. עברנו מעבדות לפרעה לעבודת ה’. לא אנחנו כבשנו את חירותנו – הריבון הוא שהוציאנו מעבדות לחירות.

הריבון, מעצם הגדרתו, הוא מקור החוק, הוא עומד מעל כל שלטון, ואין כל שלטון מעליו. לכן מלכות העומדת מעל כל אדם או אומה, או כל יצור מעשה ידי אדם, נקראת מלכות שמיים.

אין דבר כזה ביהדות, “ריבונות יהודית” – יש רק הכרה בריבונו של עולם. ריבונות של מדינת-לאום היא מושג מודרני, חילון של ריבונות מטעם האל.

את ההבנה הזו עלינו לתרגם למציאות המדינית אחרת:
כי, בוודאי, ריבונות לאומית היא בהכרח מרד במלכות שמיים, בריבונותו העל-לאומית של ריבונו של עולם.

האתגר הגדול שלנו היום הוא למצוא איך לתרגם את מושג החירות תחת ריבונות שמיים למציאות מדינית מודרנית – מציאות שבה כל לאום והאדם יהיו חופשיים מפני כל לאום או אדם אחר, אך כפופים לחוק על-לאומי.

בהיותו ריבון על-לאומי, ריבונו של עולם הוא, בעיקרון, כבר מוכר על ידי כל מוסלמי או נוצרי מאמין. ולכן נוכל כולנו, בני שלוש הדתות, מכל הלאומים ומכל השבטים, לחיות יחד תחת ריבונות ה’, בשלום ובאחדות. במקום שריבונויות לאומיות תתחרנה על שליטה בארץ, נוכל לעבוד את ריבונו של עולם שכם אחד, ולהתחרות רק בעשיית הטוב והישר בחיי היום-יום, כאן, בארץ החיים.

##חירות_ולא_ריבונות #מלכות_שמים תיאולוגיה_פוליטית #אחדות_אברהמית #שלום_בין_עמים

"יש פה שתי מדינות!" שמעתי בתקשורת על החרדים. "הם לא חשים את השכול, הם לא יוצאים למילואים, ואין להם, מן הסתם, קרובים שנהרגו או נחטפו ב־7 באוקטובר."

אז נכון – יש כאן שתי מדינות.

הדבר הזה הזכיר לי שהיהודים רגילים לכך שהאומות מאשימות אותם שהם “מדינה בתוך מדינה”, שהם “פרזיטים”.
זה התחיל עם מדינות הלאום באירופה: במשטר הישן, לפני הלאומיות המודרנית, עמים שונים יכלו להיות נתינים של אותו מלך בשר ודם, בלי בעיה.

שתי ריבונויות שונות

גם היום יש כאן שתי מדינות:

• מדינת ההלכה – לא מוכרת רשמית, אך בה יהודים חיים תחת ריבונותו של ריבונו של עולם.

• מדינת הלאום – בה אזרחי ישראל חיים תחת ריבונותה הלאומית: ריבונות העם, “ללא הבדל דת, גזע ומין”, יהודים וערבים, מוסלמים או נוצרים.

עניין של אמונה

מבחינת החרדים, המדינה היא “שלטון הכופרים” – כפי ששרו בחורים עליזים בנוכחותו של השר גולדקנופף.

ולכן דברי השיר אינם מקריים:
“בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים.”
החרדים בעצם אומרים:

“גם אתם, הכביכול חילונים, אתם מאמינים. אתם מאמינים במדינה ובקיומה, ואנחנו לא.
אתם אינכם מאמינים בבורא עולם, ואנחנו כן מאמינים בו.”

ואכן, יש מקום לשאלה:

• לייחס ריבונות למדינה – לישות משפטית פיקטיבית – האומנם אין זו עבודה זרה?

• להגדיר לאום ואזרחות לפי טריטוריה – האין זו פגניות חדשה? חזרה לפולחן אמא־אדמה?

טענה מלעיגה

עוד שמעתי בטלוויזיה מישהו שואל בלגלוג:
אם התורה מצילה, כפי שטוענים החרדים – מה היה קורה אילו כולנו היינו לומדים בישיבות?

ובכן – אם כל יהודי ארץ ישראל היו חרדים, היינו כולנו חדרים וחיים במסגרת של מדינת הלכה.
רבים ממנו היו כנראה מוכנים לעבוד ואף לשאת נשק בעת הצורך.

ריבונות ה’ מול הריבונות הלאומית

אז היינו חיים תחת ריבונותו של ריבונו של עולם, שהיא בעצם שלטון החוק – חוק אנושי תלמודי שמקורו בתורה,
ולא תיאוקרטיה קלריקלית בסגנון איראני.

בניגוד לריבונות הלאומית הצרה של מדינת הלאום, ריבונות "מלך מלכי המלכים" היא בהגדרתה ריבונות עולמית, על־לאומית – כזו שיכולה להיות מקובלת גם על המוסלמים, ומשותפת להם וליהודים.

ההלכה חלה רק על היהודים, לכן לא הייתה יכולה להיות כפויה על לא־יהודים.
ייתכן שהסכסוך כלל לא היה מתפרץ, או שלפחות היה סיכוי אמיתי ליישובו בעתיד – במקום התנגשות נצחית בין שתי ריבונויות לאומיות על אותה טריטוריה.

Subscribe now

אלוהים כבעל הקרקע

אם אנו מסכימים שהאדמה שייכת לאלוהים, כפי שמקובל במסורת היהודית והערבית,
אז עקרונית לא היה צריך להיות סכסוך כלל.

אמנם האסלאם מפרש את ריבונות האל כשליטה בלעדית,
אבל אם כולנו היינו מקבלים עול מלכות שמיים באמת – היה בכך קידוש השם כה גדול, שייתכן שהפלסטינים, שרובם כנראה צאצאי יהודים שהתנצרו והתאסלמו, היו אולי חוזרים למקורם ומתקרבים ליהדות.
לכל הפחות, אסלאם מתון יותר היה מוכן להיכנס בברית עם היהודים בארץ הקודש…

"לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י, לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. (דברים ד, ה)

בקריאה ראשונה, הפסוק הזה נשמע פשוט, לא מעניין במיוחד, אולי אפילו טכני. אבל אם מתבוננים בו היטב, מתגלה בו יסוד מהותי:
החוקים והמשפטים ניתנו עוד לפני כיבוש הארץ. עם ישראל, שעומד להיכנס לארץ ולהוריש עמים אחרים, חייב הצדקה למעשה החריג הזה.

הצדקה זו איננה מבוססת רק על "חוקים ומשפטים" במובן הכללי, אלא דווקא על אלה שציווה ה'. כלומר – קיומם מהווה הכרה בריבונות ה'.

זו הנקודה: כיבוש הארץ כדי להקים עוד מדינה אלילית – אינו מוצדק.

זה שונה מאוד מן האמירה שבמגילת העצמאות – "בארץ ישראל קם העם היהודי".
העם היהודי קם כבר ביציאת מצרים, ובקבלת התורה. הכניסה לארץ באה אחר כך, כתוצאה של ייעוד, ולא כהתחלה שלו. ובוודאי, אין לעם "זכות טבעית והיסטורית" על הארץ!

אז השאלה העומדת בפנינו היום – והיא אקטואלית מתמיד:
האם יש לנו הצדקה כיום לכבוש את הארץ? בעינינו ובעיני העמים האחרים? כפי שאומר הפסוק הבא: "וּשְׁמַרְתֶּם֮ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חׇכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים…"

זו שאלה אקטואלית, נכון? מה דעתך?

Subscribe now

Share

לא, אנחנו לא מתאבלים על אובדן "הריבונות היהודית" – כי פשוט לא היה דבר כזה. לא היה מושג כזה בכל הדורות, מיום צאתנו ממצרים - בו עברנו מעבדות לפרעה לעבודת ה' - ועד לעידן המודרני.

או שהייתה עבודת ה', או שהייתה עבודה זרה. או ריבונות ה' – או ריבונות הקיסר, אליל בשר ודם. אבל "ריבונות יהודית"? אין ולא הייתה חיה כזאת.

אולי הכותב התכוון לאובדן העצמאותו של העם, אבל אסור לבלבל בין עצמאות - העדר שלטון זר - וריבונות לאומית מודרנית - שאינה מכירה בכל ריבון מעליה. לא היה מצב בו המקדש עמד מצד אחד, והמלכות – מצד שני, כשני מוסדות נפרדים. מלכות החשמונאים הייתה אמורה להיות כפופה לסנהדרין – כלומר, לתורה, שמחברו ישב בביתו, בבית המקדש.

לא הייתה "ריבונות יהודית" מעולם – במובן של מדעי המדינה: ריבונות העם על עצמו, על פי עצמו. ריבונות יהודית היא ריבונות של ריבונו של עולם, מלכות שמים. 

והחורבן – בעינו עומד. והוא לא תוקן, לו באופן חלקי, על ידי מה שמכונה היום "ריבונות יהודית". אם כבר – זו תוספת חורבן. ועל כך – על זה במיוחד – יש להתאבל.

נר ה' נשמת אדם (משלי כ:כז)
לא, אין לי יארצייט היום – אם כי אפשר לומר שלכל ישראל יש אחד, מאז אותו יום של 7.10.
פשוט נתקלתי בפסוק הזה, והוא באמת מדהים ומפתיע.

מה הקשר בין נר, נשמת האדם, ומה המשמעות של "נר ה'"?

חשבתי כך: כל אדם – בתודעתו, בחושיו, בדיבורו ובמעשיו – יוצר עולם: העולם שלו.
ואם יש עולם מחוץ לתודעתנו, הרי הוא מתקיים בתודעת ה' – או, אם תרצו, בתודעה הקוסמית.
אמרו חכמים: כשהקב"ה ברא את האדם, נפח בו נשמה – וכשם שהנשמה ממלאת את הגוף, כך ה' ממלא את העולם (עי' תנחומא, פקודי ג).

וכשם שנר דולק מאיר סביבו ויוצר עולם קטן בתוך החושך, כך כל נשמה ונשמה – דרכה ה' רואה את העולם החשוך.

כל נשמה שמסתלקת – פוחת האור של נר ה'.
כל נשמה שבאה לעולם – מוסיפה אור.
וכל מחשבה, דיבור ומעשה טוב – מגבירים את אורו.